קישורים על שיר השירים ב:ג

ובתרגום שיר השירים (ז' ט') תירגם על כתפוחים כתפוחין דג"ע ותוס' כ' התרגום אתר גין כנ"ל (ונראה דלא היה לפניהם נו"א בתרגום רק כפ"מ שראיתי בס' שפה ברורה דאתרוג נק' בלע"ז שלהם פומי דפרדיס ור"ל תפוחי ג"ע דפומי הוא לע"ז של תפוח בלשונם ופרדיס קורין לג"ע ע' בריש ע' צ"ד שם וכן נק' בל"א פרדיס עפי"ל עכ"ל כנ"ל ע"כ מפ' גם כונת התרגום על אתרוגים שנקראו כן דמסתמא השם נובע מהיהודים שקראים כן כמ"ש דהיא עה"ד שהיה גם בג"ע) אך שם (ב' ג') על כתפוח תירגם כאתרוגין ואפ"ל טעם השינוי דשם לא קאי על ריח רק על כל האילן וגם על מתיקות הפרי כסיום לשה"כ שם בצילו וגו' ופריו וגו' עכ"א כאתרוגין דהיא אתרוג שלנו דבל"ח ול' ארמי נק' אתרוג והתורה קראתו פרי עץ הדר ולא בשם מיוחד לו כשאר אילנות רק סימנתו בסימנים וי"ל כמו בפ' בראשית נק' גם כן ע"ש ענינו שם עה"ד טו"ר ולא בשמו הפרטי לפי שבא תקלה על ידי לא רצה הכתוב לפרסמו בשמו המיוחד לו ושל"י איזה אילן הי' ועד"ש בסנהדרין (נד.) עמ"ש והבהמה תהרוגו שלא יאמרו זו הוא שנתקל פ' ע"י. ושו"ר מפורש כן בב"ר (ס"פ ט"ו) וזכיתי לכוון לדרז"ל. ומצות לקיחתו בחג הוא לתקן החטא שבא על ידו וגם כן לא קראתו בשם שלא יהיה נזכר ונתוודע התקלה שבא על ידו. וקראוהו כפי עניינו להמצוה שהוא ע"ש הידורו ושהוא נחמד למראה. וי"ל מלה"כ ויצמח וגו' מן האדמה כל עץ וגו' ועה"ח בתוך הגן ועה"ד טו"ר משמע דכל העצים הצמיח מהאדמה כולה היינו בכהע"כ גם מחוץ לגן אבל עה"ח ועה"ד הצמיח תוך הגן דעה"ד קאי אתוך הגן שלפניו דאי הי' גם כן ע"פ כל האדמה הול"ל זה מקודם. רק אחר שגורש מג"ע נטעו והצמיחו גם בארץ. וממה שנק' בשיר השירים תפוח למדני שהוא מין תפוח רק שאותו שהיה תחלה בג"ע נשתנה למעליותא ויש בו ריח טוב ביותר מעין דג"ע שמשם לוקח. וכאן דהכתוב מדבר מריח טוב דכנסת ישראל ע"כ תירגום כתפוחין דג"ע לא כאתרוג דידן רק כריח ג"ע וכנ"ל מהמד' ביעקב שנכנס ריח ג"ע, ובזוהר הקדוש פ' קדושים (פ"ד א') דעאל עם יעקב ג"ע דאיהו הת"ק ע"ש ודזהו כריח שדה וגו' וכ"א יש לו חלק בג"ע כמ"ש בחגיגה (ט"ו א') ומ"ש שם זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו כו' זהו רק לשעה כשזה נתחייב. ונטל כל חלק הרע וחבירו שמאותו שורש נטל כל חלק הטוב. אבל סוף הכל לא ידח מזרע יעקב שום נפש וכשיקבל עונשו בגיהנם ויזדכך או כשיתוקן בגלגול ב' ישוב ליקח חלקו. כי שורש הנשמה הטהורה שבכל זרע ישראל א"א שתשתנה ותקלקל כלל. וע"כ הריח גם ריח בוגדיו שגם בהם יש ריח ג"ע ובמדרש (תולדות) הביא מיוקים איש צרורות ויוסי משיתא ששבו בחייהם. וי"ל דמאותם ששבו שהריח שלהם היה גם יצחק יכול להרגיש מהם הבין שהניצוץ יהדות א"א לכבות לגמרי ע"י ריבוי החטאים דאם לא כן לא היה מתעורר לשוב כלל דמה שפו"י היותר גרועים יכולים ברגע א' להתעורר לשוב להש"י במסירות נפש זהו על ידי התעוררות הנקודה דשורש נפשם ובשבת בא האתדל"ע לכל הנפשות דישראל:

בגמרא (שבת פח.) אמר ר"ח ב"ח מה דכתיב כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח כו' והתוס' שם תמהו שמביא קרא כתפוח בעצי היער דבהאי קרא לא נמשלו ישראל אלא הקב"ה והו"ל לאתויי טפי קרא דוריח אפך כתפוחים. אך בפ' זה כתיב אח"ז בצלו חדמתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי. וכאן בגמרא דרשו מה תפוח פריו קודם לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע. משלו בזה הנעשה לפרי והנשמע לעלים. ואחר כך כ' בצלו חמדתי והצל הוא מהעלים, ואחר זה ופריו מתוק וגו'. אך הענין הוא כמו שאמרנו. שישראל הקדימו נעשה לנשמע בשעת קבלת התורה. שהיו אז ראוים לתקן הכל אני אמרתי אלקים אתם. ויצר הרע פסק מהם. ואז יוכלו לזכות לעשיית הד"ת קודם השמיעה, מה שאין כן אחר כך כתיב ושמרתם ואחר כך ועשיתם. שעל ידי השמירה יבואו לעשות ומש"ה כ' מקודם בצלו חמדתי דהוא השמירה ואחר כך ופריו מתוק דהוא העשייה וכמ"ש (ברע"מ אמור) זכירה דא עשיי' וכו' וכמש"נ בדברות האחרונות שמור, שעל ידי שמור יזכו לזכור דהוא עשיי', וכמו שנ' אח"ז הביאנו אל בית היין ובמדרש (שיר השירים ב' ד') למרתף גדול של יין ונתן לי משם התורה שנדרשת מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא והיינו תורה שבעל פה וכמ"ש ברע"מ (עקב רע"א ב) לכו לחמו בלחמי ודא נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבעל פה, וזה דיוק הלשון ושתו ביין מסכתי ולא כ' בייני כמו בלחמי (ונת' במ"א) ואף שמצינו (ע"ז לה.) ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה, הרי שגם תורה שבכתב נקרא יינה של תורה, אך שם הפי' יינה של תורה היינו זה שהתורה שבעל פה מבארת הד"ת שבכתב, שנחלקו בפירוש הכתובים, ובזה יש מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, וזהו יינה של תורה, ודברי דודיך היינו דברי סופרים גדרות שגזרו חכמים דבהא מיירו התם בגזירות הגבינה של נכרים, כמו חדשים גם ישנים כו' והללו מדברי סופרים (כמ"ש עירובין כא:) וזה מה שגזרו משום סייג. וכאן אל בית היין מיירי בתורה שבעל פה שנחלקו בפי' התורה שבכתב. ובזה יש מ"ט פנים כמנין ודגל"ו, והתורה שבעל פה בא לתקן הרב כעס כמש"נ כי ברוב חכמה רב כעס וכמ"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' וכתיב בתרי' סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני, ובזוהר הקדוש (פ' זו מ' א') אבל כנסת ישראל קאמר בגלותא סמכוני מהו סמכוני מאן דנפל בעי לאסמכא לי' וכו' והיא כמ"ש בגמרא (סנהדרין צו:) בר נפלי קרית לי' א"ל אין דכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, ואמר בזוהר הקדוש ובג"כ כ"י דנפלה דכ' נפלה לא תוסיף וגו' והיא אמרה סמכוני למאן לישראל כו' ובמה באשישות אלין אינון אבהן דאינון אתמלייא בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא, והיינו יין המשומר בענביו דאיתא (ברכות לד:) מה עין לא ראתה זה יין המשומר וכו' זה עדן שלא שלטה בו עין כל ברי' ועפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א כ"ו א') דר"ת ענ"ג עדן נהר גן, והם כנגד ג' סעודות שבת כמ"ש (רע"מ עקב רע"ג א') ושבת בת מתעטרא באבהן (כמ"ש זח"ב ר"ד א). ויין המשומר היינו סודות התורה שיתגלה לעתיד. וכמ"ש (במה"נ תולדות קלה ב). והאבות כלם הם אשישות שהוא תורה, אברהם אבינו ע"ה בו התחיל ב' אלפים תורה, ונעשה ב' כליותיו כמו ב' כדין של מים והיו נובעות תורה כמ"ש (בב"ר פ' צה). ויצחק הוא מרכבה למדת הגבורה ואיתא בזוהר הקדוש (פ' זו לט א) דהא אורייתא וחמרא דאוריי' מסטרא דגבורה היא, דהא אורייתא וחמרא דאוריי' מסטרא דגבורה היא, ויעקב היא אמת כמש"נ תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה:). ואמר אחר כך רפדוני בתפוחים כולא חד אבל רזא דא אשישא עייל חמרא תפוחין אפיק חמרא ומכוון רעותא, והיינו החשק לד"ת כמ"ש ועשיתם אתם על ידי הרעותא והחשק, ואמר אחר כך וע"ד אשישות ותפוחים אשישות לרוואה מחמרא תפוחים לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא, והוא ענין מ"ש בגמרא (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באו"א וברבו ובמי שגדול ממנו וכו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה וכו' ולכאורה הול"ל שאינו עושה מצות ומעשים טובים ולמה זכר בועט כו' דהיינו שאינו סר מרע וגם היכן נרמז בכאן לעושים לשמה אך באמת גם הלימוד הוא מ"ע מרמ"ח מ"ע שבתורה, ומי שתורתו אומנתו פטור מכל המצות. זולת מצוה שאי אפשר להעשות על ידי אחרים (כמ"ש מו"ק י:) ואין מפסיקין לתפלה (שבת יא.) ורב יהודא הוי מצלי לתלתין יומין (כדאי' סוף ר"ה). אך הפירוש מעשים טובים עדמש"נ ועשה טוב דדרש בזוהר הקדוש שעושה להטוב עדמש"נ ועשיתם אתם כביכול אתון תעבדון לי'. וזהו רק כשעושה לשמה שא"ל שום כונה אחרת אף לקבל פרס לעולם הבא רק לחשק התורה כאשר צוני ד' אלוקי. ולפעמים יכול שיכוין לשמה רק ישיג גיאות מזה. ובזה מקלקל כל מעשיו. וזהו שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט כו' ובמי שגדול ממנו כו' שאם משיג גאות מלימודו הוא לאות שלא התכוון לשמה. וכמו שאמרנו שיש מדרגות בענין לשמה וז"ש בגמרא (פסחים נו:) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה וכו' בא לשמה. ואמרנו לשון לעולם. מפני שבכל פעם שיזכה לכונה לשמה אז ירגיש שמה שהשיג וחשב מקודם היה באמת שלא לשמה. וזהו לעולם יעסוק בכונה זו שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ואחר כך יהיה הלשמה שלא לשמה ויצפה תמיד שיבא לשמה. וז"ש לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא שלא יביאהו התורה ח"ו לידי גאוה. וזהו תפוחים לכוונא רעותא. היינו חשק ורעותא דלבא וזהו נעשה וזהו רפדוני בתפוחים. וכל דא למה כי חולת אהבה אני היינו שאני עדיין חולה באהבה שהקדמנו נעשה לנשמע ואחר כך נתקלקל וצריך שהשמירה יביא לידי עשיה. וכמו"ש ברע"מ אמור (צ"ב ב) ושמרתם ועשיתם אותם. וכן בשבת שהוא כללא דאוריי' כ' זכור ושמור. שעל ידי שמירת שבת השמור יזכו לזכור שהוא עשיי' ועשיתם אתם והוא מעשים טובים, וזהו תכלית חכמה וכעין הא דתנן אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה. וכן ד"ת השו"ע שהם עיקר הנהגת אדם בעולם הזה פתח בשו"ע שויתי ה' וכו' כשישים האדם אל לבו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד, וזהו התשובה והיראה ואח"ז כל חלקי השו"ע שהם הד"ת שיביאו אותו לידי יראה והכנעה ובזה יזכה למעשים טובים לעושיהם, ועשה טוב דעביד לון וכאמור:

כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופירש"י מה התפוח הזה הכל בורחים הימנו לפי שאין לו צל כך ברחו כל האומות מעל הקב"ה במתן תורה אבל אני בצלו חמדתי וישבתי ולכאורה יש להבין כיון שאין לתפוח צל ולפיכך ברחו האומות הימנו א"כ איה אפוא הצל לעמו ישראל באומרו אבל אני בצלו חמדתי וישבתי והנראה על דרך דאיתא במדרש ה' צלך מה הצל אם אתה בוכה הוא בוכה נגדך ואם אתה שוחק יושב בשמים ישחק ג"כ נגדך כי באמת כלל זה מונח בידינו באתערותא דלתתא אתער לעילא ואין לך שום דבר בעולם אשר אנחנו בני ישראל מעוררים למטה שלא יתער דוגמתו בעולמות עליונים אם רע או טוב והנה מעלה מובחרת זאת חיבב אותנו הקב"ה להיות לנו לצל לעורר בהתעוררות התחתון התעוררות עליון כי חלק ה' עמו וכחם יפה בנענועם החבל קצה התחתון לנענע קצה חבל עליון בשרשו לאפוקי העכו"ם הצל עובר וחלף ואין כחם יפה לעורר דוגמתם להיות הקב"ה בחי' צל להם כאשר לעם קרובו ישראל וכדברי המדרש ה' צלך אם אתה בוכה הוא בוכה נגדך ואם אתה שוחק הוא שוחק נגדך אתה דייקא ולא העכו"ם הצל עובר מהם מאתו ית' ומאומה אין בידם לפעול בהתעוררותם דלתתא התעוררות צל עליון והנה זה הנאמר למעלה נוהג עתה אכן לעתיד כתיב אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' שגם בהם תתרבה ההשגה מגדולה ועד קטנם גדלות הבורא ב"ה וב"ש ועכ"ז יש הפרש גדול בין חלק ה' עמו ובין העכו"ם כי עם קרובו ישראל משיגין אותו ית' אפילו בהיותו לפעמים בסתר המדריגה ובהסתרת פנים בהתלבשות המעיקים ממקרי ופגעי הזמנים עכ"ז כחם יפה ויודעים ומבינים שגם שם יש התלבשות אלהות ואדרבא מניה וביה לוקחים לעצמם רמיזא דחכמתא ונאמנה את אל רוחם לעובדו ביראה לערך בחינת ההתלבשות כאשר כבר קדם לנו מזה כמה פעמים ולכן אינם בורחים ומתפרדים מאתו יתברך ובטוח לבם בצל יוצרם כי גבר עליהם חסדו אפילו בהראות להם בחינה גבורה גם שם מלובש חסד אל העודפות עליהם וכ"ז נעדרה מעובדי כו"ם גם עתה וגם לעתיד וכאשר יתבאר לנו לקמן פ"ה אנה פנה דודך ונבקשנו עמך עמכם דייקא יתכן לנו לדעת ולבקש פנימו המאירים בסתר המדריגות אבל מהם ובהם נעדר זה השכל להשיג ככה ולכן בורחים הימנו כיון שאין להם צל זה כאשר עם ישראל לחסות בצלו יתברך כמדובר ומעתה בין תבין אשר לפניך כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים ומ"א התפוח הזה מוסב על הקדוש ב"ה הכל בורחים הימנו לפי שאין לו צל כך ברחו האומות מעל הקדוש ב"ה כמדובר נעדרים מעוצם השגת ישראל חלק ה' אפילו בהיותו בסתר המדריגות לחסות בצילו כי ה' צילו של ישראל דייקא ולא צל העכו"ם כמבואר ולזה גמר אומר אבל אני מוסב על עם קרובו בצלו חמדתי וישבתי כי ה' צלך דייקא כנזכר ודו"ק: